החלטה בתיק בש"א 162241/08

1.         בפני בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר עילת תביעה בלשון הרע לאור האמור בסעיף         13 (5) ו - 13 (7) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע")            וכן, מחמת היותה של התובענה טורדנית וקנטרנית.

2.         עסקינן בתובענה שעילתה פרסום לשון הרע.

            עפ"י כתב התביעה, באפריל 2008 פורסמו באתר האינטרנט של עיתון גלובס קטעים             מראיון עם הנתבע (להלן: "המבקש") ובמהדורה המודפסת של גיליון החג של גלובס             ("ליידי גלובס") פורסם הראיון המלא עם הנתבע,  במסגרתו התייחס המבקש לתובע (להלן: "המשיב") ולתביעה שהגיש כנגד המשיב בעוולת לשון הרע ביום  23.10.07   (להלן: "תביעת המבקש").

            המשיב טוען בכתב התביעה כי הדברים שנאמרו ע"י המבקש בראיון כוללים אמירות          שקריות כנגד המשיב, המהוות לשון הרע, עפ"י סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.   

3.         המבקש טוען כי מאחר והדברים שנאמרו בראיון מהווים חזרה על האמור בכתבי הטענות   שהוגשו בתביעת המבקש כנגד המשיב מיום 23.10.07,  החוסים תחת סעיף 13 (5) לחוק        איסור לשון הרע, הרי שפרסום חוזר של אמירות אלה במסגרת הראיון חוסה תחת סעיף             13 (7) לחוק איסור לשון הרע. 

            באשר לסעיף 13 (7) לחוק איסור לשון הרע טוען המבקש כי עסקינן ב"דין וחשבון נכון        והוגן" על ההליך המשפטי בין הצדדים. לטענת המבקש יש התאמה בין הפרסום המקורי             לפרסום החוזר והדברים נאמרו בהקשר ברור לתביעת המבקש ותוך חזרה ברורה על     האמור בה.

            כמו כן, אמנם תביעת המבקש נגד המשיב מצויה אמנם בשלביה המקדמיים וטרם   נתקיים דיון מוקדם בתיק אך "ישיבה מקדמית" מתייחסת גם לשלב כתבי הטענות         שהוגשו בביהמ"ש.    

            המבקש מוסיף וטוען  כי הוראת סעיף 13 (5) ו - 13 (7) לחוק איסור לשון הרע נועדו            למנוע את מצב הדברים שבפנינו, לפיו, כל אימת שיחזור צד על טענותיו כנגד בעל דין         שכנגד, תוגש נגדו תביעת לשון הרע. כך גם זכות הציבור לדעת גוברת על אינטרסים של בעלי הדין שלא לפרסם ו/או לחזור על הטענות כנגדם.

            זאת ועוד; לטענת המבקש אין ספק שמדובר בתביעה המהווה שימוש לרעה בהליכי             משפט, נעדרת בסיס משפטי שתכליתה להניא את המבקש מלנהל את תביעתו כנגד       המשיב.     

4.         מנגד, המשיב טוען כי כעולה מכתב התביעה, עילת התביעה מבוססת על אמירות המבקש     נגד המשיב בראיון והואיל והראיון לא פורסם "תוך כדי דיון", ההגנה בסעיף 13 (5) לחוק       איסור לשון הרע אינה חלה על האמירות שבראיון.

            לטענת המשיב, האמירות בראיון אינן חוסות תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13 (7) לחוק         איסור לשון הרע. ראשית, החלת ההגנה על אמירות אלה מנוגדת לרציונל שבבסיס ההגנה      שכן האמירות אינן משרתות את מטרתה של ההגנה - פומביות וסיקור הדיונים. שנית,   אין תחולה להגנה הואיל והמבקש לא הציג את האמירות בראיון כחזרה על אמירותיו          בכתבי הטענות ואמירות המבקש אינן מהוות דין וחשבון הוגן שכן הן אינן מציגות את       עמדותיהם של שני הצדדים.       

5.         בתשובה לתגובה מוסיף המבקש וטוען כי עיון מוקפד וכולל בקטע הראיון מעלה כי לא        מדובר בתמונה "חד צדדית" של טענות ובמסגרת הראיון הובאו טענותיו של המשיב כנגד          המבקש.

6.         לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה לפיה דין הבקשה להידחות מהנימוקים כדלקמן:

א)         עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בימ"ש לדחות תובענה על הסף    או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן.

כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת " לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת".

ראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי  פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני     ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478.

ב)         מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לענין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - 156.

ג)          סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי.

יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ראה לעניין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח' , פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח' , פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס , פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו , פ"ד מ(2) 668).